| |
למדה בביה"ס טקניס ונתנאל היה סטודנט באקדמיה
לאמנויות וחיפש מודל לציוריו. הוא מצא את אלזה מרטמן, והנערה יפת העיניים
הפכה לא רק למושא ציוריו אלא גם למושא אהבתו.
חתונתם נערכה בשנת 1897, באותה השנה בה פרסמה אלזה את ספרה הראשון. היא אמרה
"כן" לאמן לעתיד, אך לפתע שינה נתנאל בסקאו כיוון וחזר אל לימודי התיאולוגיה
אותם זנח בעבר. השקפות העולם המנוגדות שלהם העמידו בפניהם אתגרים גדולים,
ושניהם צריכים היו למצוא את הגשר. בנה בו בסקאו מרמז על הקשיים בספרו: krokodilens
middag:
"אנו הילדים לא הבחנו כמעט בקשיים העצומים שניצבו בפני הורינו. עצם העובדה
ששני בני אדם בעלי אישיות חזקה כפי שהם היו, אשר הגיעו מרקע מנוגד, יכלו
להיפגש ולהבין זה את זה- מהווה אגדה בפני עצמה. את הקונפליקט הם הפכו לדבר
חיובי ובמקום לפעול זה כנגד זה, למדו זה מזה." ובהמשך הדברים: "אבא היה אדם
מעשי ומהוגן להפליא, |
אבל אימא יכלה לחולל קסמים. לפעמים, כשהשמיים היו אפורים
וסגריריים, הייתה לוקחת בידה ענף, מנופפת בו אל מול פני השמיים ומצווה:"שֶׁמֶשׁ,
צְאִי!" והשמש יצאה".
כלפי-חוץ הייתה אלזה בסקאו שמחה תמיד וחיובית, אך בליבה פנימה נשאה תמיד
צער עמוק. אֲבֵלָה הייתה על מות בנה דאג, אשר נהרג סמוך לפני יום הולדתו
השמיני. הוא נפגע ממזחלת שלג גדולה עת החליק על מגלשיו. ליבה של אלזה בסקאו
נשבר בקרבה, אבל נתנאל והבנים תמכו ועזרו לה עד ששב רצונה לחיות ועד שמצאה
את הדרך חזרה לעולם האגדות. ובאגדות נפתחה ויכלה לבטא בחופשיות את השקפת
עולמה, חוש ההומור, הפליאה והחוכמה שנתברכה בהם כמו גם את העצב שנשאה.
"חַיַּי דּוֹמִים הָיוּ לִקְעָרָה מְלֵאָה בְּנוֹזֵל יָקָר וְלֹא רָצִיתִי
לְאַבֵּד מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת", כך סיכמה את ספור חייה.
ב 30 ביוני 1953 הלכה אלזה בסקאו לעולמה. |
