פיה ללא כנפיים הקשורה עם שדוני היער) והעניקה לפרחים ולירקות חירות לערוך בערוגת הגינה חגיגה משל עצמם.
מספרת האגדות
האגדות מצאו תמיד את דרכן אליה. אלזה בסקאו אמרה שכבר בגיל שבע ידעה שכשתגדל תכתוב ותצייר אגדות. אבל גם קודם לכך, עוד בטרם הייתה שפתה עשירה ומעוצבת, הייתה מחברת סיפורים ארוכים ומספרת אותם לאחיה הגדול האנס. במהלך הסיפור הייתה מאבדת את חוט המחשבה ושואלת: "לְמָה אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת, הַאנְס?" הוא היה מציע רעיון להמשך, ואלזה הקטנה הייתה ממשיכה בסיפור...
|
ייתכן וראשית ימי האגדות בחייה היתה כאשר ישבה בגינתה הקסומה של סבתה יוהאנה שהתגוררה בצד הדרומי של שטוקהולם, או בין זרועותיה המגוננות.
סבתה הייתה זו שלימדה אותה את שיר הערש המסורתי, אודות זקנה קטנה-קטנטונת שגרה בבקתה קטנה-קטנטנה ביחד עם חתולה קטנה-קטנטונת. כעבור שנים ציירה אלזה בסקאו את שיר הערש, אשר יצא לאור בשם "סִפּוּרָהּ שֶׁל יְשִׁישֹׁנֶת |
קְטַנְטֹנֶת " והיה לספרה הראשון. כל זה קרה לפני למעלה ממאה שנים ב 1897. מלכתחילה, לא רשמה את סוף השיר, אך לימים שוכנעה להוסיפו והיא עשתה כן בלב כבד. העובדה שגורלה המר של החתולה ( "וְהִיא בָּרְחָה אֶל הַיַּעַר וְלֹא שָׁבָה לְעוֹלָם") מעציב את הילדים הטרידה את אלזה בסקאו משך חמישים שנה, עד שעשתה מעשה והוסיפה משפט באותיות קטנות: "אֲבָל אוּלַי הִיא חָזְרָה בַּסּוֹף...". |
