אלזה בסקאו בנעלי-בית
היא יושבת ליד שולחן גדול בטרקלין הבית ומנסה להתרכז. במחברת הרישומים היא מתכננת את שמלתה המצויצת של הדודה לַבֵנְדֶר, או אולי אלה כובעי הפטרייה של יַלְדֵי הַיַּעַר? לצידה יושב בנה הפעוט ומצייר ועל ברכיה התינוק. בנה הבכור נכנס הביתה מהגינה, רואה את אמו מרוכזת בעבודתה ומנסה לנצל את ההזדמנות: "אימא, אני יכול לקחת עוגייה?"
"כמובן!"
"אימא, אני יכול לקחת שתי עוגיות?"
"אה-הה."
"אימא, אני יכול לקחת שלוש עוגיות?"
"זהו זה, לא! מה אתה אומר, ילד? אני לא מרשה לך לקחת אף עוגייה!"
כאלה היו תנאי עבודתה של הציירת והסופרת אֶלְזָה בֶּסְקָאוֹ. האגדות והציורים שלה נוצרו בלב היומיום, תוך כדי טיפול בשישה ילדים, בבית גדול ובגינה הענקית שהקיפה אותו. משפחת בסקאו התגוררה
|
בארמון העץ הישן של הסופר וויקטור ריידברג בפאתי שטוקהולם, שבדיה. ראש המשפחה: תיאולוג, מטיף ומשורר שירי הלל דתיים, נתנאל בסקאו, עבד בחדר שהוקצה עבורו בווילה אקלידן. אחד מששת ילדיהם של אלזה ונתנאל, בו בסקאו, כותב על אמו בספר הביוגראפי krokodilens middag:
"היכן מצאה פנאי לעבוד על ספריה? היה עליה לכתוב ולצייר ספר בשנה בערך על מנת
לתמוך בפרנסת המשפחה. התחייבויותיו ההתנדבותיות של אבא לא תרמו רבות מבחינה
כלכלית. אנחנו הילדים הבנו שאבא עושה עבודה חשובה ואסור להפריע לו, אבל אימא?
היא רק רשמה וציירה. זה היה נחמד ויכולנו להפריע לה ככל שחפצנו. תמיד הייתה
שם בשבילנו. היא לא עבדה בחדר משלה אלא כתבה וציירה על שולחן לבן גדול שניצב
בסלון. כל דרי הבית וכל עניין שהוא- היו תחת עינה הפקוחה ותמיד היה מי שנזקק
לעזרתה".
|
 |
