"מֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן אֵלָיו זִכְרוֹנִי מַגִּיעַ, אָהַבְנוּ אָחִי, אַחְיוֹתַי ואָנֹכִי, כְּמוֹ כָּל יֶלֶד, לְצַיֵּר. אֲבָל כְּבָר בְּגִיל שֵׁשׁ יָדַעְתִּי בְּוַדָּאוּת כִּי כְּשֶׁאֶגְדַּל אֶרְצֶה לְצַיֵּר וּבִמְיֻחָד אֶרְצֶה לְאַיֵּר סִפּוּרִים וְאַגָּדוֹת. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיִיתִי מְצַיֶּרֶת עִם אָחִי. הוּא צִיֵּר קְרָבוֹת שֶׁל וִויקִינְגִים וּמִלְחָמוֹת בֵּין גִּבּוֹרִים יְוָנִיִים וַאֲנִי צִיַּרְתִּי יְלָדִים, בִּקְתּוֹת וּכְפָרִים. אֵין סָפֵק שֶׁצִּיּוּרָיו הָיוּ מֻצְלָחִים יוֹתֵר מִשֶּׁלִּי. הֶעֱרַצְתִּי אוֹתָם מַמָּשׁ, לַמְרוֹת שֶׁהָיְתָה לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁהָרַגְלַיִם שֶׁל הַגִּבּוֹרִים שֶׁלּוֹ קְצָת קְצָרוֹת מִדַּי ".

מתוך: אלזה בסקאו, זיכרונות ילדות.